סקירה שיטתית חדשה שפורסמה ב- JAMA Network Open הראתה כי חולים מבוגרים רבים עם מחלת כליות מתקדמת המחליטים לוותר על דיאליזה עדיין שורדים מספר שנים לאחר קבלת החלטתם ויש להם איכות חיים טובה עד ימיהם האחרונים.
הסקירה כללה 41 מחקרים שכללו 5102 מטופלים בגיל ממוצע שנע בין 60 ל-87 שנים שנערכו בבריטניה, אירופה ואסיה. חציון ההישרדות של העוקבות נע בין 1 ל-41 חודשים, עם ערך בסיס ממוצע משוער של קצב סינון גלומרולרי (eGFR) שנע בין 7 ל-19 מ"ל/דקה/1.73 מ"ר.
למטופלים צעירים יותר בין הגילאים 70 ל-79 הייתה הישרדות חציונית של 7 עד 41 חודשים, מציינים החוקרים, בעוד שלקבוצות המורכבות ממטופלים בני 80 ומעלה הייתה הישרדות חציונית של 1 עד 37 חודשים למרות טווח דומה של ערכי eGFR ממוצעים.
במהלך תקופה של 8 עד 24 חודשים, הרווחה הנפשית השתפרה, והרווחה הגופנית ואיכות החיים הכללית היו יציבים במידה רבה עד שלב מאוחר במהלך המחלה.
"עשרה מחקרים סיפקו מידע על השימוש במשאבי בריאות במהלך המעקב", אומרים החוקרים. "מטופלים חוו בדרך כלל אשפוז אחד עד שניים בבית חולים, שישה עד 16 ימי אשפוז, שבעה עד שמונה ביקורים במרפאה ושני ביקורים במחלקה למיון בשנה. השימוש בשירותי טיפול אקוטי היה נפוץ", הם מציינים.
לא כל המחקרים סיפקו מידע על טיפול בסוף החיים, אבל אלה שכן דיווחו על שיעורי אשפוז בהוספיס שנעו בין 20% ל-76%, שיעורי האשפוז במהלך החודש האחרון לחיים נעו מ-57% ל-76%, שיעורי התמותה בבית החולים היו 27% עד 68%, ושיעורי התמותה בבית נעו בין 12% ל-71%. הדבר מצביע על פער משמעותי בגישה לטיפול תומך סמוך לסוף החיים בין העוקבות, מציינים המחברים. למרות זאת, "רוב החולים שרדו מספר שנים לאחר שהתקבלה ההחלטה לוותר על דיאליזה", הם מדגישים.
"ממצאים אלה לא רק מצביעים על כך שניהול כליות שמרני עשוי להיות חלופה טיפולית בת קיימא וחיובית לדיאליזה, הם גם מדגישים את החוזקות של הגישה הרב-תחומית לטיפול וניהול אגרסיבי של הסימפטומים", סיכמו.
